פרשת אחרי מות

שעיר במדבר — William Holman Hunt: The Scapegoat, 1854. והשעיר האחד לעזאזל המדברה

האזינו לצלילים מהמדבר https://www.videvo.net/sound-effect/desert-wind3-medium-s-i-g020301/241275/

וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה .
ויקרא טז, ח-י

האם השעיר יתהלך זמן רב לפני שימות במדבר, כשהוא נושא את חטאיו של עם שלם? החטאים הסתבכו בצמרו וחדרו לעורו. הוא ניסה ללא הצלחה לנער אותם מראשו, משכמותיו ומגבו. כל שנה היה מישהו חייב לשאת את המשא.

וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה .
ויקרא טז, כא

איך עברה הדרך על איש עתי? האם רץ ריצה חפוזה אל הישימון עם השעיר, או אולי התהלכו השניים לאטם במורד נחל חרב? האם הדרך לעזאזל הייתה סלעית וקשה? אין שעיר שידמה בחשיבותו לשעיר הזה, השעיר הנושא את חטאת העם.

ואיש עתי – מי הוא? האם היה מלווה? ואולי שומר, או שמא נוכחות ותו לא, עד לשליחתם של אותם חטאים איומים? והאם תהה איש עתי איזה חטא מהחטאים שלו עצמו נושא השעיר?

והדרך – האם עברו אותה בשקט מרגע שעזבו את המשכן? ואולי קרא לו איש עתי, "בוא שעיר, שעיר אומלל, יאללה, לך לשם ולך מפה!" ועוברי אורח שראו את איש עתי ואת השעיר הביטו בהם בסקרנות ואמרו בקול "ברוך שפטרנו, שעיר יחיד ומיוחד".

היום נותרנו רק עם קליפתו של יום לטהר את עצמנו – אין לנו משכן, אין לנו כוהנים, אין לנו קורבנות ואין שעיר המובל למדבר בידי איש עתי. אנחנו תועים בדרכנו, מטהרים את עצמנו

וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. ל כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ .
ויקרא טז, כט-ל

ונשאלת השאלה – האם אכן טיהרו טקסים אלה את אבותינו? אם לא, הם היו ממש כמונו ולא ידעו זאת. אשמים ללא תקווה, ואחראים לכל אשר אנו עושים ולכל מה שאנחנו אומרים. אין באלה את הסיפוק שיש בצפייה בשעיר ההולך ונעלם במדבר הציה וכל חטאינו עמוסים על גבו. לא זה מה שקורה לנו. אנחנו נשארים נושאים את כל החטאים שלנו. הם מרחפים מעלינו ולעולם לא נדע אם נמצא מרגוע. (יש כאלה שירדפו אותנו. אחרים יגרמו לנו רק "מכה קלה בכנף" ויחלפו.) משא החטא שלנו לא יוקל לעולם. ומשום כך עלינו להיות זהירים יותר, אבל אנחנו הולכים בדרכי אבותינו – קודם חוטאים ואחר כך מבקשים מחילה.

שוו בעיני רוחכם שיש עז שהייתה יכולה להיות השעיר לעזאזל כמו בימים עברו. הניחו לה לרעות בכר עשב ירוק, שמעיין מים חיים מפכה בו. הניחו לה. אין בעל חיים שיש לגזור עליו מיתה בגלל חטאו של הזולת.

מִזְמוֹר לְדָוִד:    יְהוָה רֹעִי, לֹא אֶחְסָר.
בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא, יַרְבִּיצֵנִי;    עַל-מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי.
  נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב;    …
תהילים כג, א-ג