פרשת וזאת הברכה

וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב,[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%91 אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. וְאֵת כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרון. וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים–עַד-צֹעַר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר.

דברים לד, א-ד

מתי אומרים די? איך נדע שהגענו לימים אשר אין בהם חפץ? האם אפשר להגיע לרוויה באוזן השומעת, לשובע בחך הטועם? משה החמיץ את כל הפרק הבא במסע כשמת על הר נבו. אבל, לו חצה את הירדן והגיע לארץ המובטחת, האם היה מסתפק בזה? האם לא נמאס לו מטעמו של המן, גם אם זה השתנה מדי פעם.

האם היה יודע את נפשו לו החל לטעום מפריה של הארץ הלא-מוכרת? חושיו היו מתמלאים ואולי לא היה מצליח להטמיע את המקום המופלא.

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו–אִישׁ, לְפֶתַח אָהֳלוֹ; וַיִּחַר-אַף יְהוָה מְאֹד, וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה—עָלָי.

במדבר יא, י-יא

ומשה יכול היה להמשיך ולשמוע עוד ועוד תלונות מפי העם, ולהקשיב לחששם הגדול מהעתיד. העתיד החל משתנה – פעם העתיד היה מלא אפשרויות. ככל שנוקף הזמן, הן נראות פחות ופחות מצודדות.

ַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה.

דברים לד, א

נמצא לנו נקודה משלנו על הר נבו, ונתבונן בדרך העולה לפנינו. ונזכור את המסע הארוך והמתפתל שעברנו כדי להגיע לנקודה זו. נכבד את המסע הזה בכל לבבנו, בכל נפשנו ובכל מאודנו. לדרך אין קו סיום נראה לעין, ואין לה סוף, אבל דרך זו היא משא חיינו. ואנו יודעים, עמוק בלב, שמישהו אחר ימשיך אותו…

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה–כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו; וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה ().

דברים לד, ט
הר נבו
הר נבו

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב–עַל-פִּי יְהוָה. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

דברים לד, ה-ו

כתיבת המדרשים ע"י הרבה גייל שוסטר-בוסקילה ותרגום אניטה תמרי © 2021

החגיגה נגמרת