פרשת לך לך

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן .

בראשית יב, א-ד

מה אופי היה לו ליום זה? היום שבו יצאו אברם ושרי ליע[ו]דם לא היה יום ככל הימים. האור שטף את החדרים הריקים בביתם, מקפץ מקיר לקיר כאומר "לא השארתם כאן דבר להיאחז בו". האור קרא להם לצאת אליו ולפסוע את הצעד הראשון. הוא הבהב בעיניהם והציף את עורם. הם ידעו שאת האור הזה אי אפשר לכלוא. והם הלכו.

וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ ….

בראשית יב, ה

בשנים שיבואו תשב שרי לא פעם אל מול האש הבוערת ותיזכר באותו יום, היום הצלול ביותר בחייה. ביתה הריק כאילו הדף אותה ממנו והלאה, בעוד לבה, שוצף זיכרונות, מלא רצון להישאר. היא יצאה החוצה, הביטה אל על ואמרה:  "מספיק. נזוז". היא לא ידעה לאן היא הולכת, אבל הייתה בה תקווה למקומות חדשים באותו יום נפלא. אולי יהיה קשה שם, יותר קשה מאשר פה, אבל תהיינה שם אפשרויות בל ישוערו. מי מרגיש התעלות ביום "מעבר דירה"? טיפשי קצת, לא כן?

…וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן .  ו וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ.

בראשית יב, ה

היה זה יום עמוס בתקווה לעתיד ובערגה לעבר. למשמע הדלת הנסגרת קשה היה שלא לחוש בגעגוע. הם ידעו שהבית תמיד ישכון בלבם. הם תמיד יראו בו את המסתור מפני הקור שבדרך או מקום נעים בחום הצפוי להם. וכשישכבו לישון באוהלים שהרוח עושה בהם כבשלה, הם יתגעגעו לקירות שהגנו עליהם מרוחות ומגשמים במשך שנים כה רבות. כשעולמם הופך בלתי צפוי, הם ישתוקקו לשגרה הנוחה שהייתה מנת חלקם שם, בבית.

וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה.

בראשית י, ט

מחוץ לבית, המתין העולם לצעדיהם הראשונים, הצעדים מתוך הבית ואל העולם. הם עזבו בלי שיהיה להם יעד מוגדר, והקבע היחיד בחייהם יהיו הנדודים. את סיפור היום ההוא סיפרו הם, וסיפרו הדורות הבאים, ומסיפור זה נעדרו צבע השמיים או תנועת העננים. ואולי לא היו עננים? סתם יום, יום שאין לו משמעות מיוחדת ליקום, שהרי אין יום שהיקום תופס כחשוב ממשנהו. ועם זאת, לדידם, היה זה יום שבו זרחה השמש על מציאות אחת ושקעה לתוך מציאות אחרת. גם אם נשבה הרוח, היא לא שינתה את כיוון הליכתם. אם מזג האוויר הזעיף פנים, איש לא ראה לנכון לתעד זאת. המשמעות היחידה היא משמעותו של המסע, שכן המסע לבדו הוא הנוגע בלבבות ומניע מחשבות.

 אַךְ לֵאלֹהִים, דּוֹמִּי נַפְשִׁי:    כִּי-מִמֶּנּוּ, תִּקְוָתִי

אַךְ-הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי לֹא אֶמּוֹ

עַל-אֱלֹהִים יִשְׁעִי וּכְבוֹדִי צוּר-עֻזִּי מַחְסִי בֵּאלֹהִים

תהילים סב, ו-ח

התקווה גאתה בלבם, התקווה למקום חדש ולדרך חדשה בחיים. התקווה מלאה את שניהם, איש מורכב ומסובך ורעייתו הנאמנה, שני אנשים שהאמינו זו בזה מעל לכל דבר. וכך זרמה התקווה בעדינות ובקלות מלב אל לב. ילד לא היה להם, אך הקשר האמיץ ביניהם יכול היה למסע בתוך הלא נודע, כשכל מה שלא ניתן להעלות על הדעת היה מכוסה, ממילא, באבק הדרכים. דבר אחד היה ברור – התקווה. התקווה שהייתה בהם עת טרקו את הדלת והפנו גבם אל החיים בארץ אבותיהם.

כתיבת המדרשים ע"י הרבה גייל שוסטר-בוסקילה ותרגום אניטה תמרי © 2021

מדרש לפרשת ויראה