פרשת תרומה

*להבחין באלוהות במובן פואטי ומטפורי – לעולם לא במובן המילולי – הבחנה זו לעד עומדת, כרעיונות ותכונות של אלוהים. תֵּאוֹלוֹגְיָה

וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְתוֹכָם. ט כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ
שמות כה, ח-ט

מהו המקום שבו ישכן האל? מקום קדוש – איה הוא?

האם הגודל חשוב? ואולי הנפח או המיקום?

האם המקום יכול להיות זעיר, כחוד הסיכה, או שמא ענק וגודלו כגודל אצטדיון רחב ידיים?

אם קטן משכנו של האל, הוא יכול להיות בכל מקום. אך אם גדול הוא, הוא יכול להיות רק במקום אחד.

כֹּה, אָמַר יְהוָה, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ-לִי, וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי.
ישעיהו סו א

מהו מקדש? האם הוא נועד לנו או לאלוהים?

אם הוא נועד רק לאלוהים, למה לנו לטרוח ולבנות אותו?

אבל אם הוא נועד לנו, מדוע לא היה בידינו לשמר אותו? ואולי אין אנו זקוקים עכשיו למקדש, וזו הסיבה שאין לנו אותו

יְהוָה–אָהַבְתִּי, מְעוֹן בֵּיתֶךָ; וּמְקוֹם, מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ.
תהילים כו ח

המקדש איננו עוד. אנו יכולים לחזור ולקרוא את ההוראות לבניין המקדש על כל פרטיהם, אך איננו יכולים לשוב ולבנות אותו. לא נמצא את הדרך לעשות זאת. אנו פוסעים לאורך נתיב הזמן כשהצידה שלנו היא זיכרון, מעין זיכרון של בית ילדות רחוקה. גם לו יכולנו לאתר את המקום, הרגשות שהיו לנו התמוססו מזמן, והדיירים התחלפו. אפילו האפר הקר שבקמין שפעם בערה בו אש, אפילו אפר זה אי אפשר להצית בו שוב להבה.

אם אי אפשר להכיל את אלוהים, כפי שאי אפשר להכיל את הרוח הנושבת ואת האור מקרינת השמש, הרי שכל מקום שבו אנו נמצאים, מקום קדוש הוא. גם חלקיק החומר הזעיר ביותר יכול לטמון בחובו ניצוץ אלוהי. אלוהינו ואנחנו – כולנו חלק מהיקום האלוהי המרהיב.

אַחַת, שָׁאַלְתִּי מֵאֵת-יְהוָה– אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ:
שִׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, כָּל-יְמֵי חַיַּי;
לַחֲזוֹת בְּנֹעַם-יְהוָה, וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.
תהילים כז, ד

אנחנו המקדש. אנחנו המקום הקדוש שאלהים שוכן בו. כל אטום ביקום, כל חלקיק בקוסמוס האינסופי הוא אבן בנייה של המקום הקדוש. וכל חלקיק כזה אין בו טוב ואין בו רע עד שכוח אחד ימשוך אותו לכאן או לכאן.