הרבה שמות לאל אחד
וּשְׁמִי יְה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
שמות ו, ג
כל דור והמיתוסים שלו וכל דור והאמתות שלו. כשם שכל דור נבדל ממשנהו, כך נבדלים תפיסותיהם את האל. מהי הצורה האלוהית שאנו משווים לנגד עינינו? עושה שלום מרחוק?
עֹשֶׂה שָׁלוֹם, בִּמְרוֹמָיו:
איוב כה, ב
האם היינו מבקשים להיות מסוגלים להחזיק בדימוי זה, על אף שאין לנו היכולת לתפוס כל דמות של אלוהים?
הַשְׁלֵךְ עַל יְה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק:
תהלים נה, כג
האם אלוהים מצטייר בעינינו כמנכ"ל של תאגיד רב-לאומי? אם הכל מתנהל כשורה, למה צריך להיות בקשר עם אלוהים? אבל כשהמניות נופלות והעסקים כושלים מתחילים העובדים להתלונן (ואולי אפילו להתפלל). כמה באמת יכול המנכ"ל לעשות? כמה אנחנו מצפים שמישהו אחר יעשה למעננו?
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים:
תהלים מב, ג
אין אנו זקוקים למתווך שיקשר ביננו לבין האל. אנו רוצים – ממקום כלשהו ביקום – לחוש את העצמה רבת ההוד ואת ההבטחה השקטה. אנו רוצים להיות במרכז התכניות הקוסמיות, אבל אנחנו צריכים רמז קטן, ולו טפיחה קלה על השכם, שאכן כך הדבר.
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים:
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים:
תהילים מב, ב-ג
אנו מחכים לרגע ההתגלות שלנו. אנו עומסים את משא החיים בתוכנו ומייחלים לאפשרות להתחבר ולתפוס. אולי התפיסה תגיע בשעה שאנו מייחלים, ולא רק חיים את היום-יום.
וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
שמות ו, ג
אברהם ושרה הכירו את האל בשמות רבים – אלוהים, אדוני, אל עליון, אל שדי, ואל עולם. גם יצחק, רבקה, יעקב רחל ולאה הכירו שמות אלה.
לפי הכתוב, אבותינו נקראו למפגשים עם האל. למה לא נקראו אימותינו להצטרף אליהם ולפגוש את הנוכחות האלוהית?
האם אפשר שהן מעולם לא צריכות היות להרחיק נדוד כדי לחוש בנוכחות האל…?
מתי חשו שרה ורבקה בנוכחות האל? כשהבצק ללחם תפח כשריח הבשר המתבשל עלה ומתי חשו בה לאה ורחל? כשהרגישו את מגע התנועה של התינוק בקרבן כשילדיהן ישנו בשלווה במיטותיהם הן חיכו תמיד, בסבלנות שהשכינה תרד אליהן ולצדן ליד האש המבוערת ותניע את העריסה דרך אצבעותיהן..
מדרש לפרשת בוא
כתיבת המדרשים ע"י הרבה גייל שוסטר-בוסקילה ותרגום אניטה תמרי © 2021