וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף. … וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה
שמות יג, יז –יח, כא
מיתוס עוצמתי במיוחד: לא עוד עבדים אנחנו! עוד לא ברור לנו מה אנחנו רוצים. כרגע, אנחנו אנשים שרוצים חופש. לא ציפינו לנסים, אבל הנסים התחולל לנגד עינינו. הפכנו לחלק מחיזיון מדהים המשתרע, בה בעת, מאחורינו ולפנינו. עמודי אנרגיה מסתחררים, אדירים בגודלם, חגים סביבנו, סביב לנו, אנחנו שהיינו עבדים.
וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל-פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן.
שמות יד, ט
פתאום אנו עומדים במצב מסוכן בין העבר שלנו לבין העתיד. אין אנו צבא. הבאנו אתנו בצק כדי להכין לכם, כמה בעלי חיים ואת ילדינו. כול אחד ואחת וכולנו יחד, חיל ורעדה אוחזים בנו.
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. שמות יד,
שמות יד,כא וכט
כל מי שאתנו שואף, מתמלא בכוחות שיידרשו לנו להמשיך. צעד אחר צעד, עקב בצד אגודל, אנחנו מתקדמים אל עבר הלא-נודע. עצרנו את הנשימה וכל יד תופסת ביד של מי שלצדנו. האם אנחנו צורחים או בוכים או רצים או הולכים? אנחנו פשוט ממשיכים לנוע קדימה, אל החול הרטוב, עמודי אנרגיה שוצפים מימיננו ומשמאלנו.
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.
שמות יד, לא
עומדים אנו על שפת הים, מעברו השני. לבנו המשתאה פותח את גרוננו, ואנו פוצחים בשיר.
אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרו
לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה
סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי-לִי לִישׁוּעָה
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.
--שמות טו, א-ב
משה, המנהיג, הוא שאתו התחלנו לשיר. ואז יצאנו במחולות כשמובילה אותנו מרים הנביאה.
וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף–בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.
שמות טו, כ
הסכיתו. השיר עדיין מצלצל באזניהם של אלה שקשובים לו. המילים ממשיכות להדהד מתוך הזמן והחלל. פסיעות חודרות אל ההיסטוריה ושוב נסוגות ממנה, יחד יוצרות את המחול הקוסמי של כל האנשים המשועבדים שלבם יוצא להיות חופשיים
וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם: שִׁירוּ לַיהוה כִּי-גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
שמות טו, כא
שרנו שיר הלל להצלתנו לאחר שעברנו בים, אף שחיל פרעה טבע במצולות. באותו רגע היה קשה להפריד בין תעוקת הטראומה ותרועת התשועה. עבדים היינו. עתה אנו בני חורין השרים את שירת גאולתנו ואת שירת גאולתם של כל האחרים. ברגע זה אין אנו הראשונים. אין אנו הגדולים. כולנו היינו אחד.
איך נשמעה השירה? האם כהמיית גל החותר לחוף ונבלע בחול?
איך נראה המחול? כשדה פתוח שרבבות פרחים פורחים בו, נעים ברוח, מרבד ססגוני שטוף שמש?
איך אמור להתחיל אותו יום גדול? כלידתה של גלקסיה – נוגה שמתפשט ובורא אור ותקווה?
ואיך אמור להסתיים יום בלתי-יאומן שכזה? כאנחתו של תינוק עייף שנרדם ויחלום על עתיד שאין לו שיעור.
כתיבת המדרשים ע"י הרבה גייל שוסטר-בוסקילה ותרגום אניטה תמרי © 2021
תרועה למען האדם הפשוט מאת אהרון קופלנד