פרשת תזריע

כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא  בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבו‎ .

ויקרא יג, מו

המצורעים גרו מחוץ למחנה, מעבר לתחום היישוב שלהם. כשיצאו מבתיהם הבטנו עליהם ברחמים ובחמלה מהולים בפחד. אין לנו למה לצפות עד ליום שבו, בדרך זו או אחרת, ייטהרו מהמחלה. על סף השכול והיתמות, עזובים ובודדים הולכים הם תחת השמש הקופחת לאורך הדרך.

יא וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי  הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים.  יב שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ  כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ-לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים.  יג הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי-יָצְאָה בִי יַד-יְהוָה. 

רות א, יא-יג

פעם היו שלוש אלמנות – נעמי, רות וערפה, שהלכו בדרך מיואשות, ובליבן תקווה מעטה אפילו מזו שבלב המצורע שאולי יירפא מחוליו. אלמנות אלה חיו מחוץ למחנה. הן הלכו בדרך פשוטה, דוממות, אף הגה לא יצא מפיהן. בדרך השוממה לא היו ציפורים, אף לא זבובים. שלושת הנשים הללו בכו בכי מר וגדול יחד, ועכשיו הן מהלכות יחד, בדרך לבדידות גדולה יותר, אישה אישה לבדה. כל שיכלו לבקש היו רחמים וחמלה, אך תקווה אחרת לא הייתה להן בלי שישתחררו מצרעת האלמנוּת. עקרות ובודדות בדרך הפתוחה, האם יימצא להן מזור?

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד,

הָעִיר רַבָּתִי עָם–הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה;

רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת–הָיְתָה, לָמַס.

בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ–

אֵין-לָהּ מְנַחֵם, מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ …

איכה א, א-ב
כותל הדרומי
הכותל הדרומי ואבניה הפזויות

ואז חרבה ירושלים. אף היא הפכה לאלמנה, העיר אשר בדד יושבת מצורעת. הדמעות לא הפסיקו זולגות לאחר האירוע הנורא ההוא. אין כוהן שיוכל להפיח בה חיים ואין שלמי תודה שיציתו זיק של שמחה בלב תושביה. המוות נטל את החיים והשליך את כולם לבידוד ולבדידות. איכה נגזר עלינו גורל זה? קשה כל כך לשאת את סופה של ירושלים.

ואולי לא היו המצוקות והתהפוכות הללו אלא קבוצות כוכבים בשמי הלילה שכיוונו את ההלך הקדמוני בדרכו? אולי יש באורם לרמז לנו, ולכוון אותנו בחשכת המצוקה שלנו.

טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ טוֹב אֶרֶךְ-רוּחַ מִגְּבַהּ-רוּחַ. …  אַל-תֹּאמַר, מֶה הָיָה–שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים, הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה:  כִּי לֹא מֵחָכְמָה, שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה.

קהלת ז, ח י

כתיבת המדרשים ע"י הרבה גייל שוסטר-בוסקילה ותרגום אניטה תמרי © 2021