וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קְרַב אֶל-הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת-חַטָּאתְךָ וְאֶת-עֹלָתֶךָ, וְכַפֵּר בַּעַדְךָ, וּבְעַד הָעָם… .
ויקרא ט, ו-ז
שועטים אחורה בזמן… אנו עומדים להתבונן בכוהנים בפעולה. הם התלבשו בצורה כל כך ייחודית, והתנהגו באופן ייחודי, אבל אבל אין התאמה ביננו לבינם. העולם שלנו הוא העולם של המיקרוסקופ והטלסקופ והמרחב האינטרנטי. והם, הכוהנים, עומדים נבוכים אל מול הגוף ותוצריו ואין להם מושג מהו חיידק או נגיף ואיך מחלות מתפשטות מאדם אחד לשני. ולכן, בעזרת העשן שעלה מהקורבנות שהקריבו, הם ניסו להרחיק את כוחות הרוע ולהזמין את הנוכחות האלוהית.
https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=3700995
ובעצם, מה זה משנה אם אנחנו יודעים אמיתות גדולות יותר על סודם הפנימי של האטומים או של היקום כולו? ומה זה משנה אם אנחנו עתידים לגלותם? האם אין כל אחת ואחד מאתנו מחפשים להתחבר לכוחות החיוביים סביבנו ולשרוד עוד יום, עוד עשור? איננו רוצים להגיע לאותו רגע בזמן שבו ניפול לתהומות הנשייה…
וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה .
ויקרא י, א-ב
עצרו! לא. לא נעמוד פנים אל פנים מול אירוע זה. לא ננסה לשוות בעיני רוחנו את אש התופת שעלתה וכִּלתה את נדב ואביהו. ואיך יכול היה אהרון, שהוא שמילותיו כל כך יפות וברורות, לעמוד בדום מתוח אל מול הכשל הבלתי-נתפס להקריב קורבן? כל אחד ינסה להסיט את מבטו מהתהלוכה שנשאה את גופותיהם של שני צעירים, עברה בתוך מחנה ישראל והלאה, לקבור אותם במדבר. זהו דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת: על אהרון ומשפחתו נגזר לזעוק ולהתאבל בקול דממה דקה תוך שהם מנסים להבין את האסון הגדול שנפל עליהם.
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת-אֲחֵיכֶם מֵאֵת פְּנֵי-הַקֹּדֶשׁ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה. .
ויקרא י, ד-ו
עכשיו, נשכח את התמונה העתיקה הזו ונחפש דרך בת זמננו לחיות עם זוועות שאי אפשר להסבירן. מצאו סיבה להרחיק מכם את האירוע עצמו ואת הכאב, הזיזו אותם מדרככם, והמשיכו הלאה. אהרון חזר ובנה את המזבח והפולחן נמשך כפי שנדרש מהכוהנים לעשות. אולי אין אנו מסוגלים להבין אבל עלינו להסב מבטנו לאחור ולראות את שראו עיניהם – קיום שעומד על בלימה וסכנות מיידיות מסביב.
הציתו את האש בשנית והעלו קורבן נוסף. אנחנו יחד, שותפים לכאב וליגון. אנחנו ממשיכים. אנחנו יכולים לחזור ולקרוא שורות אלה, שורות שנכתבו זמן רב לאחר האירוע, כשאנחנו חושבים על משפחה עתיקה זו בתקווה שנוכל להתמודד עם מה שקרה להם:
אַךְ-אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד-שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה
. אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא-יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ.
[1]למנצח לבני קרח מזמור הוא פרק מט מספר תהלים, הקרוי על שם הפסוק הפותח את המזמור. בחלק מהקהילות נהוג לומר מזמור זה … Continue reading תהילים מט, ח טז
נישיר מבט אל ימינו אנו ואל הזוועות הרבות שראינו – דרפור, 11 בספטמבר, טיבט, איידס, קוסובו וסוריה – ונזכור את נדב ואביהו.
כתיבת המדרשים ע"י הרבה גייל שוסטר-בוסקילה ותרגום אניטה תמרי © 2021