פרשת בהר

וְסָפַרְתָּ לְךָ, שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים–שֶׁבַע שָׁנִים, שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהָיוּ לְךָ, יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים, תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים, שָׁנָה. וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ; בְּיוֹם, הַכִּפֻּרִים, תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר, בְּכָל-אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם, אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ, לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ; יוֹבֵל הִוא, תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ, וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. .

ויקרא כה, ח-י

חלום של פעם ביובל: לא צריך לחפש ולבקש את האידיאל האוטופי, הוא כאן לפנינו, בשנת היובל. השופר הוא כמו הלפיד האולימפי בן זמננו, העובר ממדינה למדינה כדי שכולם יזכו לאורו וילכו אחריו להתעלות מעל מריבות היום יום והסכסוכים הבין-לאומיים.

תרועת השופר קוראת לנו–

  • להיות ראויים למעמד
  • להעפיל מעלה בכוחנו אנו
  • להתמודד עם חיינו
  • להיות הוגנים וישירים, ולו רק פעם ביובל.

 וְכִי-תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ, אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ–אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו. בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ; בְּמִסְפַּר שְׁנֵי-תְבוּאֹת, יִמְכָּר-לָךְ.   … ולֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ:  …

ויקרא כה, יד-טו יז

האם ציר העולם ישנה זווית אם בני אדם אכן ישנו את התנהגותם? וכמה זמן יימשך השינוי עד שאדם אחד יחבל בו? האם יימשך דקה אחת? רק דקה?

הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ.

מיכה ו, ח

האם עלינו לעצום את העיניים ולהביע משאלה שהחלומות האוטופיים יתממשו?

נצא אל החורש ביום קיץ ונחוש את משב הרוח הקלילה הנושבת בין בדי העץ ועליו ובין מחטי האורן שסביבנו. קרני שמש מסתננות אלינו עם כל עלה שזע ברוח, עם כל ענף שנע. נישא מבטנו למעלה אל חופת העלים המרקדת המכסה את השמים.

כשנרגיש בטוחים ומוגנים בין העצים שבחרנו, נחייך.

כשאנחנו מטיילים בשמורת טבע, נצחקק.

אם רק נוכל לזכור את היום שחלף באותו יום קיצי בחורש, הרי שנבין את חלום האוטופיה, את שנת היובל.

הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם.

איכה ה, כא

כשאנו תופסים את האבדן, אנו חשים את כאב הגעגוע לחלום שיתגשם. אנו עורגים לחזרה, להתחדשות ולתיקון העוולות שנעשו. אפילו נס שנת היובל לא יוכל להחזיר לנו את השנים הריקות שבזבזנו במחשבות על גן העדן האבוד.

בסופו של דבר, אנו מפנים עורף לשנת היובל כאילו היא משהו חריג, וחוזרים לחיות בהווה. יש, וביום קיץ נגיע לחורש ובו עצים נעים באור השמש, אז נוכל לנוח ולהרגע בצל אחד העצים ונרגיש את האושר פושט בנו. אבל כשאין עץ שיטיל צל מגן, לא ניתפס לייאוש – נחלום על אותו רגע של צל אוטופי שהרגישו אבותינו ואימותינו הקדמונים כשהם דמיינו שהם שומעים את קול השופר המבשר את תחילת שנת היובל. ובעוד אנו מחפשים צל, ואולי אנו חוסים בצל, נאזין לצלילי עצי האורן של רומא:

כתיבת המדרשים ע"י הרבה גייל שוסטר-בוסקילה ותרגום אניטה תמרי © 2021