שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא.
במדבר א, ג ד
אם רצו ואם לאו, כל זכר מבני ישראל במדבר נמנה במפקד מדוקדק. קודם נספרו ראשי השבטים לאחר מכן המשפחות. איש איש במדבר באותו יום אביבי.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת.
במדבר א, יז
לאורך המסע כולו יהיה עליהם להגן על המחנה ולשמור על אוהל מועד. משום כך היה על הגברים בבני ישראל לספור ולרשום את השמות, ואז לארגן את הסדר במחנה.
וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם.
במדבר א, נב
כל אב היה זה שכיוון את משפחות למחנה שנועד לשבטם. מיום לידתו עד יום מותו ידע כל איש ישראל את מקומו. הגברים דיברו על דגלים ועל מקומות שבהם יחנו, והנשים ההולכות עמם במדבר נאנחו וחיכו. האנחה הייתה אנחתה של אישה שהמדבר סובב אותה.
וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם.
דברים יב, יב
מה היו שמותיהן של בנות ישראל, שמות הנשים? אין זכר לשם, ולו אחד. ועם זאת, הן היו אלה שילדו את המנהיגים, גידלו את החיילים והזינו וטיפחו את כל מי שנדד במדבר. איך יכלו הן לשמוח? בנות ישראל הלכו לצדם של בני ישראל. הן עזרו לגברים בעבודת כפיים אך בלב, כל אחת עיבדה את סיפורן המשותף.
אנחנו שבט, שבט בנות ישראל, לחשה אישה לרעותה. אין לנו צורך בנס ודגל, אין לנו צורך במחנה מיוחד. המרחב שלנו איננו מסומן ושמותינו אינם מצוינים, אבל אנחנו יודעות מי אנחנו ויודעות איפה אנחנו נמצאות. אנו חיות במרחב המקודש הזה, ואותו ניגון עתיק ששרנו באותו יום, ושנמשיך לשיר במסענו המשותף, תמיד יתנגן ברוח המדבר.
הן זכרו את התרומות שהרימו לבניית אוהל מועד. הן זכרו את הטבעות והמחרוזות ואת הצמידים. אלה שהיו שלהן ואלה שהיו של שכנותיהן במצרים. עדיים שלעולם לא יראו עוד ולא יענדו. חפצי יום יום שיפארו את המשכן.
אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ.
במדבר ב, ב
אלה שנמנו היו כמו היריעות החיצונית של אוהל מועד. אלה שלא נמנו, ששמותיהן מעולם לא נרשמו, הן כמו היריעות הפנימיות של המשכן. יחד הם מהווים ישות קדושה אחת – עם ישראל. הגברים נשלחו למקומות שאליהם יועדו, והנשים הכינו עצמן למסע העומד לפניהן.
כתיבת המדרשים ע"י הרבה גייל שוסטר-בוסקילה ותרגום אניטה תמרי © 2021
התוף מכה הלמות העצב אבק בפנים שורות שורות הולכים בקצב שירת עבדים וגם החול שמסביננו בסוף הוא נודד וכשהרוח בו נכנסת לחופש הוא עד ארץ חדשה מבין המצרים אחרי המדבר הים ההרים